פסיכיאטריה אינטגרטיבית הינה גישה עכשווית, שמטרתה לשלב בין גוף הידע והניסיון הקליני של הפסיכיאטריה המודרנית, גישות פסיכולוגיות באוריינטציות שונות, תחומים רלבנטיים מהרפואה המשלימה כולל מגוון רחב של שיטות טיפול ותורות פילוסופיות ורוחניות. בבסיס תפיסת העולם של רפואת הנפש האינטגרטיבית עומדת ההכרה כי מסע המכוון להחלמה, ריפוי וגדילה מתבסס על אספקטים מגוונים של החוויה האנושית. מהותו הבסיסית של כל אדם ניצבת על חצובה בת שלוש רגליים, אשר בלי איזון ביניהם לא מתאפשרת גדילה נפשית שלמה: Mind, גוף ורוח.
Mind – השדה שבו מתנהלת לרוב פסיכותרפיה קלאסית. כולל את הנרטיב האישי, “הסיפור הפסיכולוגי” של כל אחד מאיתנו. מחשבות, הבנות, תפיסות, תבניות חשיבה. פעילות אינטלקטואלית – המשגה, תכנון והגיון. מערכת האמונות, הארכיטיפים והזיכרונות האישיים והקולקטיביים של האדם. זהו “איבר המטרה” הטבעי של רוב הגישות הפסיכותרפואטיות ונראה כי נכתבו על כך ספריות שלמות.
על אף שלפן זה של ההוויה האנושית הוקדשה תשומת לב רבה (ולעיתים מופרזת) במאה האחרונה, נראה כי מרבית האנשים מצטמצמים בשדה צר של ה Mind ונוטים שלא לפתח איכויות כמו סקרנות, משחק, דמיון ואינטואיציה ומפקפקים בגישה שבידיהם לחכמה והבנה רחבת היקף של העולם. גישה טיפולית אינטגרטיבית מכירה בחשיבות הרבה של אספקט זה ותוך שימוש בגישות פסיכותרפואטיות מסורתיות וחדשות מתקיימת חקירה סבלנית ועבודה פרשנית/ חווייתית/ העברתית מול ההיבטים ה”פסיכולוגיים” של המטופל. הניסיון להתחמק מלגעת בעיסוק כזה, בפלונטרים הנפשיים, בצלקות, ב”סיפורים”, בין אם מתוך הפחתה בחשיבותם ובין אם מתוך גישה “רוחנית” מתברר פעמים רבות כמעכב ואף מזיק ומוכר לרבים המצויים בתחום כ “Spiritual Bypassing” (ראה ג’ון וולווד) או כ”Spiritual Materialism”.
גוף – החוויה הגופנית של האדם: יציבה, נשימה, פעילות גופנית, תזונה, סביבת המגורים, הרמה האנרגטית של הגוף, מחלות גופניות, הרגלי שינה ומנוחה, יחסי מין. הגוף נמצא באינטראקציה מתמדת עם העולם ועם שאר האספקטים של הקיום. פעמים רבות הגוף מבטא בסימפטומים מצוקה נפשית וחוסר איזון גופני עלול לגרום למתח נפשי ולמגוון הפרעות נפשיות. הרגלי תזונה מזיקים נפוצים מאוד בקרב אנשים החשים במצוקה נפשית ורבים בחברה המערבית פיתחו הרגלי נשימה קלוקלים – בעיקר נשימת חזה רדודה במקום נשימת בטן עמוקה. יש חשיבות רבה בהתייחסות למרכיבים אלו ולהתאמת פעילות גופנית ותזונה לכל אדם לפי צרכיו. הגוף מעוצב ע”י הגורמים החיצוניים והפעילות אך לא פחות מכך ע”י החוויה הפנימית – מצבים מנטאליים משפיעים על המטבוליזם, היציבה, הנשימה, השינה וכו’. מובן כי מדובר בערוץ דו כיווני, כלומר דרך תשומת לב לגוף ושינויים בו ניתן לגרום לשינוי במרחב הפנימי הרגשי. גופנו אינו רק מכונה שנועדה להחזיק את הנפש. לגוף יש חוכמה וזיכרון משלו והוא נמצא בקשר עם חלקים מודעים ובלתי מודעים בתוכנו. הקשבה לערוץ זה עשויה להיות מועילה ,למשל, בטיפול וחשיפה של טראומות (לעיתים קלות ולעיתים קשות) אשר אינן נגישות למודע. ניתן להקשיב לגוף ולשמוע ממנו למה אנו זקוקים מעצמנו ומהעולם. תשומת לב לחוויה הגופנית מתאפשרת בטיפול בדרכים מגוונות, רבות מהם ללא שימוש במגע.
המימד הרוחני – החוויה הרוחנית מעמיקה ומעשירה את שאר האספקטים של הקיום ותומכת בפיתוח תכונות כמו אהבה ודבקות, נתינה וראייה מעבר לחומרי. זוהי תפיסת האדם את עצמו כחלק מזיקת גומלין מורכבת הגדולה ממנו עצמו, היכולת להרגיש באחדות עם העולם. הגדרת מושג זה תמיד מעומעמת כיוון שהחוויה הרוחנית היא תחושה שמעבר לחוויה היומיומית הנתונה ליכולתה של השפה או לתיאור מדעי. ישנם אנשים אשר עבורם החברות בקהילה דתית, האמונה, מערכת המצוות והפרקטיקה היומיומית הקשורה בכך מספקים את הצורך במימד זה בחייהם. עם זאת, רבים בחברה המודרנית חשים כי לא חייב להיות קשר בין האספקט הרוחני בחייהם לבין דת מאורגנת. בדתות מאורגנות יש ניסיון לנסח ולהבנות את החוויה הרוחנית ולארגן אותה במסגרת של פרקטיקה וסמכות. עבור רבים מסגרת כזו מרחיקה וגורמת לאנטגוניזם כלפיי החוויה הדתית/ הרוחנית, דוחפת לרציונליזם ומביאה לכאב הכרוך בניכור שחש האדם ממרכיב חשוב בהוויתו. החוויה הרוחנית קיימת גם במגוון רחב מאוד של מסגרות בלתי פורמאליות. בין עם בתרגול קבוע או מערכת אמונות אך בבסיסה, החוויה הרוחנית היא חוויה אישית, שיש בה תחושה פנימית פשוטה או מערכת אמונות פרטית.
גישה רוחנית מאפשרת התמודדות עם אי ודאות, אובדן, ריקנות וסבל באשר הוא שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות. קיימות מסורות ודרכים רבות לפתח את המימד הזה ביניהם מדיטציה, ריקוד, תפילה, מוזיקה, נשימה ועוד. במהלך טיפול נשמר ערוץ פתוח לעולמו הרוחני של המטופל ונבחנות דרכים להעמקת החוויה והתרגול.
ברור מאליו כי הגבולות שבין ההיבטים הללו אינם קיימים במציאות ואינם תקפים, אלא לצורכי המשגה. רפואת נפש אינטגרטיבית היא מודל הוליסטי, אשר מבקש לשלב, בטיפול באדם הנמצא במצוקה, בין עולמו הרוחני של המטופל, החוויה הגופנית שלו והמימד הפסיכולוגי, מתוך הבנה שלמעשה אין הם נפרדים וכי הם שזורים זה בזה בכל רגע ורגע, משפיעים ומפרים את החוויה של האדם.
בחברה המערבית של ימינו ואחרי 100 שנה של פסיכותרפיה, הושם דגש ופותחו שיטות משוכללות לעבודה במישור ה Mind (וגם בו התמקדה בתחום צר יחסית ומוגבל). יש לכך חשיבות גדולה – אנו גדלים וחיים בחברה אינדוידואליסטית המחשיבה מאוד תהליכים מחשבתיים ופעמים רבות כחלק מתהליך ריפוי יש להתיר את הסבך המחשבתי/ רגשי שנקלענו אליו. במקביל, במישור הגופני, התפתחה הפסיכיאטריה המודרנית לכיוון ביולוגי מדעי, שפעמים רבות מעורר תחושה של התייחסות מכניסטית, אשר לא מביאה בחשבון את כל מרכיבי המטופל ופעמים רבות יוצרת תחושה של ניכור. למרות הישגים מרשימים בטיפול, נראה כי תשומת הלב לחוויה הגופנית השלמה והקשב למימד הרוחני של החוויה האנושית הוזנחו ונדחקו לקרן זווית. רפואת נפש אינטגרטיבית מביאה בחשבון את שלושת ההיבטים הללו של ההוויה האנושית ומנסה לאורם ליצור סביבת ריפוי הוליסטית שתתמוך בצמיחה נפשית מאוזנת.
במסגרת טיפול מופנה הקשב לחוויית הכאן ועכשיו בחדר הטיפולים, בחינת הסט המחשבתי והרגשי הקשור בבעיה, בדיקת רמת הפעילות הגופנית והתאמתה למצב, הרגלי תזונה, שינה, הפחתת מתחים ותרגול פרקטיקות של הרפיה ומדיטציה. מודעות לחוויה הגופנית – לנשימה, למתח השרירים לרמת האנרגיה ומקומות של כאב ותקיעות תוך הקשבה לגוף כמורה חכם וכמכיל את עברו של האדם. ערנות לחוויה הרוחנית של המטופל תוך עידוד לקחת חלק בפרקטיקה קבועה שהוא מוצא אותה מתאימה לו (למשל תרגול מדיטציה, טיול בטבע ועוד). תפקיד המטפל אינו מתמצה בפירוש אלא, באופנים מסוימים, גם בהכוונה ולימוד. לעיתים מופנה המטופל, כחלק בלתי נפרד מהטיפול, למטפלים עמיתים בתחומים משלימים (שיטות טיפול במגע, בתנועה, במוזיקה, תזונה ועוד). טיפול תרופתי ניתן לחלק מהמטופלים, לפי הצורך וכמרכיב אחד בתוך מגוון התערבויות טיפוליות. למרות התנגדות שעולה לעיתים כלפי טיפול תרופתי בקרב אנשים בעלי גישה הוליסטית, קורה שמתן טיפול תרופתי הוא החסד הגדול ביותר שניתן לעשות עם מטופל באותו הרגע. ישנם מצבים דרמטיים פחות בהם טיפול תרופתי יכול לאפשר ולתמוך בצמיחה, החלמה והתפתחות רוחנית וישנם מצבים בהם ניתן ועדיף להימנע מטיפול תרופתי, לשהות במדיטציה עם המטופל, לשוחח, לשתוק, לשתות תה, לטייל בשדה. לא כהחלטה מראש, אלא מתוך קשב למה נכון עכשיו עם המטופל הנוכחי. מטרת הטיפול היא להקל על מצוקה ולהביא את המטופל לתחושה של שלמות עם האספקטים השונים של ההוויה שלו תוך מיצוי הפוטנציאל האישי שבו.
